פסק-דין בתיק ע"א 20583-05-11

1. לפניי ערעור על פסק-דינו המשלים של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יחזקאל ברקלי) מיום 14.3.2011 (ת.א. (י-ם) 12286/04). פסק הדין המשלים ניתן בעקבות פסק-דין בערעור שניתן על-ידי בית המשפט זה ביום 30.11.2010 (ע"א 3596/09), בו נקבע, בין השאר, כי התיק יוחזר לבית משפט קמא לשם קביעת ממצא עובדתי בשאלה הדרושה לצורך הכרעה בסכסוך בין הצדדים, כמפורט להלן. בית משפט קמא נתן כאמור פסק דין משלים, בגדרו התייחס לשאלה העובדתית הנדרשת, אך המערערת איננה משלימה גם עם פסק הדין המשלים ונימוקיו, ומכאן ערעורה דנן.

העובדות הצריכות לענייננו

2. המשיבה, ע. מגידו מיזמים בע"מ (להלן - "היזם"), הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית כנגד המערערת, בית נקופה - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - "המושב"). בפסק דין מיום 11.10.2009, קבע בית משפט השלום (כב' השופט ברקלי) כי דין התביעה להתקבל, וכי המושב חייב לשפות את היזם בגין תשלום שהיזם חב כלפי צד שלישי, קבלן משנה בשם קלוש (להלן - " קלוש"), בסך 73,710 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחלק מהתחייבות שנטל על עצמו המושב כלפי היזם. עוד נקבע בפסק הדין, כי העובדה שבפועל החוב לקלוש שולם על-ידי חברה בשם "שיאמ יזום בניה ופיתוח בע"מ" (להלן - "שיאמ"), ולא על-ידי היזם בעצמו, איננה גורעת מהתחייבות המושב לשפות את היזם בגין תשלום זה, הואיל ובמישור היחסים המשפטיים שבין היזם לבין המושב אין נפקות לזהות המשלם מטעם היזם (סעיף 29 לפסק הדין).

3. על פסק הדין של בית משפט השלום הוגש ערעור מטעם המושב לבית משפט זה.

4. בפסק הדין בערעור (ע"א 3596/09), שניתן על-ידי, כאמור, ביום 30.11.2010, קבעתי כי לאור התחייבות המושב כלפי היזם לשאת בהוצאות שהוציא היזם בקשר לפרוייקט המכונה "הגבעה הצפונית", השאלה העיקרית שנותרה על הפרק היא, האם חרף העובדה שהחוב לקלוש שולם בפועל על-ידי צד רביעי, שיאמ, ולא על-ידי היזם בעצמו, עדיין יש לראות בכך כ"הוצאה של היזם" בה נדרש המושב לשאת על-פי התחייבותו. על רקע זה ציינתי, כי במערכת היחסים שבין המושב לבין היזם אין נפקות לזהותו של הגורם ששילם בפועל את החוב מטעם היזם, ובלבד שהוכח שהחוב אמנם שולם מטעם היזם. עוד קבעתי, כי: "בית המשפט קמא לא קבע בפסק דינו כממצא ברור וחד משמעי, כי שיאמ שילמה את החוב בשם היזם או מטעמו. בכך נפל פגם בפסק הדין, עת נמנע בית המשפט מקביעה חיונית לשם קבלת התביעה" (סעיף 19 לפסק הדין בערעור); כפועל יוצא מכך, הוריתי על החזרת התיק לבית משפט קמא, בהיותו הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מדבריהם, על-מנת לקבוע ממצא עובדתי בשאלה האם הוכח לפניו כי שיאמ שילמה את החוב לקלוש מטעמו או בשמו של היזם, וזאת בהתבסס על הראיות שהונחו בפניו בטרם נתן את פסק דינו, והמשקל הראוי להן, ואף תוך התחשבות בכך שנטל הראיה מוטל על כתפי היזם, כמפורט בפסק הדין בערעור.

5. בהמשך לכך, הוחזר התיק לבית משפט קמא, אשר נתן פסק דין משלים מטעמו, בגדרו קבע כממצא עובדתי, כי התשלום ששולם לקלוש - שולם בשם היזם (סעיף 8 לפסק הדין המשלים). בית משפט קמא ביסס מסקנתו זו בעיקר על עדותו של מר מגידו, שהעיד כי החוב שולם על-ידי היזם באמצעות שיאמ, במסגרת התחשבנות פנימית בין שתי החברות, וכן על עדותו של מר שמש, אשר לא סתרה את הטענה שהחוב שולם על-ידי היזם, וממנה למד בית משפט קמא שהסיבה היחידה לכך שהחוב טרם שולם ליזם היתה רצונו של המושב לבדוק שאמנם מדובר בהוצאה הקשורה לפרוייקט הגבעה הצפונית. 

הכרעה

6. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר ראתה את העדים באורח בלתי אמצעי והתרשמה מהם, שמורה למקרים חריגים ומעטים בלבד, כגון במקרים שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר הקביעה איננה מבוססת על פניה, או כאשר שגתה הערכאה קמא בקביעתה באופן ברור, מובהק ומובחן (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582 (1998) (פסקה  7 לפסק הדין); והשוו: ע"א 6616/04 ברונפמן אלון בע"מ נ' מדינת ישראל ממונה מס בולים ת"א, טרם פורסם (13.6.2007) (פסקה 23 לפסק הדין); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 668). המקרה הנדון איננו בא בגדרם של מקרים חריגים אלה, ועל כן לא מצאתי שיש להתערב בממצא העובדתי שנקבע בבית משפט קמא, ואשר נומק ובוסס על חומר הראיות שהיה מונח לפניו.

7. בית משפט קמא הכריע בשאלה עובדתית תחומה ומוגדרת, כפי שנדרש, וקבע כממצא עובדתי כי שיאמ שילמה את החוב לקלוש מטעם היזם; זאת, בהסתמך על העדויות שנשמעו בפניו והמשקל שהעניק להן. למעשה, זו הייתה השאלה היחידה בה נדרשה הכרעתו, ובה אכן הכריע. אציין, כי פסק הדין המשלים כלל גם הערות החורגות, לטעמי, מן השאלה האחת והיחידה שהוחזרה להשלמה לבית משפט קמא. הערות אלו נכתבו בנושאים שבית משפט קמא לא הונחה לשוב ולדון בהם, ועל כן יש לראותן כהערות-אגב שנכתבו למעלה מן הצורך. אוסיף, כי כמה מן ההערות בפסק הדין המשלים של בית משפט קמא אף אינן עולות בקנה אחד עם הקביעות שנקבעו בפסק הדין הראשון בערעור, כנטען עתה בערעור שלפניי, ועל התנהלות זו מצאתי להעיר שמוטב היה להימנע מכך. כך, למשל, בסעיף 6 לפסק הדין המשלים מצא בית משפט קמא לנכון להסביר מדוע, לשיטתו, ניתן לקבוע כי המושב  הודה בטענה שהחוב לקלוש נפרע מטעם היזם; זאת, חרף העובדה שהעניין כבר נדון לגופו בצורה מנומקת ומפורטת במסגרת סעיף 20 לפסק הדין בערעור, ואף הוכרע בקביעה שהמושב לא הודה בטענה זו, ומכאן שאין מדובר בטענת "הודאה והדחה", על כל המשתמע מכך. לא-זו-אף-זו, בסעיף 4 לפסק הדין המשלים העיר בית משפט קמא, כי כלל אין צורך להוכיח את עצם התשלום על-ידי היזם כיוון שברור מהראיות כי חוב זה נכלל במסגרת ההסכם בין הצדדים והעבודה נשוא חוב זה בוצעה במסגרת הפרוייקט שלשמו התקשרו הצדדים. ברם, גם סוגיה זו כבר נדונה לגופה והוכרעה במסגרת פסק הדין בערעור, עת נקבע בגדרו כי אין מחלוקת שהחוב לקלוש נוצר כחלק מפרוייקט הגבעה הצפונית, אך על-מנת שתקום ליזם עילת תביעה נגד המושב, מכוח התחייבותו, בגין חוב זה, עדיין יש צורך להוכיח שמדובר בהוצאה שהוציא היזם, כפי שהוסבר בפירוט בסעיף 19 לפסק הדין בערעור.

עם זאת, משוכנעני שהערות-אגב אלו בפסק הדין המשלים לא שימשו בסיס להכרעתו של בית משפט קמא; הן אף אינן מעלות או מורידות לגבי העניין שלשמו הוחזר התיק אל בית המשפט קמא, והוא - הכרעה מנומקת בשאלה העובדתית הספציפית שהובאה לפתחו; ואין לומר כי נפלה בקביעתו העובדתית שגיאה ברורה, מובחנת או מובהקת במידה כזו המחייבת התערבות של ערכאת הערעור.

8. המערערת ציינה בערעורה גם את הערתו של בית משפט קמא (בסעיף 5 לפסק הדין המשלים), לפיה מאחר שמר מגידו העיד כי החוב לקלוש שולם מטעם היזם, הנטל להוכיח אחרת הוטל על כתפי המושב, והוסיף כי המושב יכול היה לזמן את קלוש לעדות על-מנת לסתור את טענת היזם כי החוב שולם. מכך הבינה המערערת, כי בית משפט קמא הפך את נטל ההוכחה והעבירו אל כתפיה, בניגוד לקביעות בפסק הדין בערעור.

אינני מקבל את טענת המערערת בעניין זה. להבנתי, בית משפט קמא העיר כי מאחר שהיזם הציג ראיות, שעשויות לשמש יסוד לפסק דין לטובתו, עבר נטל הבאת הראיה אל המושב, אשר רשאי היה להביא מטעמו ראיות לסתור. אינני מוצא כי בהערתו זו העביר בית משפט קמא את נטל השכנוע אל  כתפי המושב-הנתבע.

9. מאחר שלא מצאתי שיש להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, ממילא אינני נזקק לבקשת המערערת כי בית משפט  שלערעור יקבע בעצמו ממצא עובדתי על-פי חומר הראיות בתיק. עם זאת אוסיף, אף למעלה מן הנדרש, כי קביעתו העובדתית של בית משפט קמא מתיישבת היטב עם צו ההיגיון והשכל הישר, שהרי קטנים ביותר הסיכויים ששיאמ בחרה לשלם את החוב לקלוש "סתם כך", ללא כל היגיון עסקי וללא כל התחשבנות עם היזם, כהערת ב"כ המשיבה בסיכומיהם.

התוצאה

10. כאמור, לא מצאתי שבנסיבות העניין יש עילה להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא), ועל כן דין הערעור דנן על פסק הדין המשלים  - להידחות. כפועל יוצא מכך, אף אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא להותיר בעינה את מסקנתו כי דין התביעה להתקבל.
11.  הערעור נדחה. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. 

ניתן היום,  כ"ג אלול תשע"א, 22 בספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

פסק הדין יישלח לצדדים באמצעות דואר רשום. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: